מ'מנור' לרמת ישי - חלק א' מ'מנור' לרמת ישי גלגוליו של ניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי[1] כתב: גלעד (גילי) חסקין למאמר מקוצר, כפי שהתפרסם בספר "סיפורי מושבות", ראה: חלום של יישוב אורגים. מאמר זה, מקיף ומעמיק יותר, נכתב בפורמט מדעי והתפרסם בביטאון "אופקים בגיאוגרפיה", דצמבר 2008. מפאת אורכו, חולק המאמר לשני חלקים. מבוא מטרתו של מאמר זה להעלות לראשונה את סיפורו של ישוב המפעל 'מנור', שקם בשנת 1924 באתרו של רמת ישי של ימינו ולבחון אותו על רקע התקופה – העלייה הרביעית ואל מול ניסיונות דומים בעולם, כמו ניו לארנאק (New Larnak) שבאנגליה איינדהובן (Eindhoven) שבהולנד וולפסבורג (Wolfsburg) שבגרמניה ועוד. זהו ניסיון הבולט בחלוציותו; במיוחד לאור העובדה, שיושם באזור בעל פוטנציאל חקלאי מובהק, בשוליו הצפוניים-מערביים של עמק יזרעאל. התכנית היתה להקים בעמק יזרעאל תשלובת טכסטיל, שתכלול טוויית כותנה, צביעה, אשפרה והדפסה. לצד התשלובת התכוונו היזמים לגדל כותנה, כדי לספק למפעל את חומר הגלם ולשחרר אותו מן התלות ביבוא. הרעיון כולו מזכיר מעט את חלומו של הברון רוטשילד, לבסס חרושת מעשה מודרנית המשלבת חקלאות ותעשיה. המאמר בודק את הנסיבות המיוחדות שהביאו להקמת הניסיון ההתיישבותי המיוחד הזה ומנתח את הסיבות לכישלונו. לשם כך עלי להקדים מספר פרקי מבוא קצרים על רמת ישי, על רעיון יישובי המפעל, על העלייה הרביעית, ועל רכישת אדמות עמק יזרעאל. רמת ישי הישוב רמת ישי נמצא בשוליהן הדרומיים מערביים של גבעות אלונים-שפרעם, המשתפלות אל עמק יזרעאל; על אם הדרך מנצרת לחיפה; ארבעה ק"מ מזרחית לקריית טבעון. הישוב המוכר לרבים בשם הערבי "ג'דה", נמצא לצד שרידים קדמונים של ישובים עתיקים - סמוניה (תל שמרון), גבע פרשים (חרתיה?) ובית שערים. החוקרים נוטים לזהות את המקום עם יראלה המקראית שבנחלת שבט זבולון (יהושע י"ט, 15) בתקופת המשנה והתלמוד נקרא הישוב חברא, חבריה וחוריה, בתחום ציפורי - דיוקסריא, וישבו בו חכמים אחדים[2]. במקום נמצאו מערות קבורה מן התקופות הרומית והביזנטית. המקום, בשמו "ג'יידא", מתועד בחבור "תאריח צפד", שכתב הגיאוגרף הממלוכי צ'אדר אל דין אל עת'מני[3], בשנים 1375-1372. בימי שלטונו של דהר אל עומר, בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה, בוצרו כפרים רבים, בעיקר בדרום תחום שלטונו. ייתכן שבתקופה זו נבנה המבנה ההיסטורי הבולט בנוף, (המכונה "ח'אן"). המקום מצוין במפתו של ז'קוטן, הכרטוגרף של נפוליון[4]. המבנה ההיסטורי שופץ על ידי שייח' ערבי מקומי ב-1904 ונמכר למשפחת תֻווייני (Teweny), קרוביהם של משפחת סוּרסוּק מלבנון ושימש את נציגי המשפחה כעמדת שליטה על אריסיהם. מבנה זה עבר תמורות רבות בתולדות ההתיישבות בעמק. גרו בו חלוצים בני העלייה השלישית, שעסקו בסלילת הכביש חיפה-נצרת, בייבוש ביצות ובהכשרת קרקע. המבנה הישן, אשר שכן בסמוך לכפר הערבי ג'דה, היווה מחנה לחלוצים - פועלים אלו, בתוך סביבה לא מיושבת. הח'אן שימש כאכסניה זמנית לחלוצי "השומר הצעיר", לפני עלייתם לקרקע בבית אלפא, ובשנות השלושים השתכנה בו תחנת נוטרים[5]. ג'דה היה כפר גדול למדי, שבתיו היו מפוזרים על פני כל השטח המשתרע מראש הגבעה עליה בנויים בתי הישוב רמת ישי של ימינו, צפונה, מעבר לכביש חיפה-נצרת ומזרחה לכיוון צומת נהלל. אדמות הישוב השתרעו עד לתל שם (שמו העברי של תל- אל שמאם), הנמצא כ-200 מ' מזרחית לתחנת הרכבת הישנה (נ"צ 2299 1604). בניגוד לתלים אחרים בסביבה, לא נבנה ישוב זה על גבעה, אלא ישירות על האדמה הכבדה שבלב העמק. זהו אתר ישוב עתיק מן התקופה הכנענית הקדומה, ששמש למגורי אריסים ונהרס על ידי מתיישבי כפר יהושע, בכורם ממנו דשן ובכריית אדמתו למילוי[6]. רמת ישי הינו ישוב יוממות בפריפריה של חיפה. ראשיתו בניסיון ראשון מסוגו, להקים בארץ ישראל ישוב-מפעל, בתקופת העלייה הרביעית (1924-1926)[7]. הרעיון הרעיון של ישוב-מפעל איננו מקורי-מקומי דווקא. הוא מזכיר, בדגם מוקטן אמנם, ערי תעשייה שהוקמו בגרמניה, בהולנד ובעיקר באנגליה בשלהי המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19, במטרה להקל על מצוקת הפועלים שאפיינה את המהפכה התעשייתית. היה זה חלק מתפיסת עולם חברתית של הוצאת הפועלים לאזורים חדשים ושיפור תנאי החיים ורמת השירותים הציבוריים. כך נולדו מספר תוכניות אוטופיסטיות לפתרון הבעיות שיצרה העיר התעשייתית. ערים אלו היו ישובים מודרניים שתוכננו יחד עם המפעל, כיחידה אורגנית אחת. חלוץ הרעיון היה התעשיין הבריטי רוברט אואן (Robert Owen), תעשיין והוגה דעות אנגלי ומאבות הסוציאליזם האוטופי בעולם. אואן מתייחד מאוטופיסטים רבים אחרים, בניסיונו להגשים תורתו בפועל ובמלחמתו התמידית לזכויות האדם העובד. ב-1880 הוא מונה למנהל בבית חרושת לטכסטיל בניו לארנאק (New Larnak) סמוך למנצ'סטר שבאנגליה. בגישתו ההומנית הפך אואן את העיר לישוב פורח ומתקדם. הוא אסר על עבודת ילדים; צמצם את שעות יום העבודה מ-14 ל-10 שעות. כמו כן, ארגן לפועלים אספקת מזון במחירים סיטונאים, דאג לעזרה רפואית, בנה מעונות, דאג לילדים ונוער ושיתף את הפועלים ברווחי בית החרושת. ניו לארנאק משכה סקרנים מרחבי העולם, שבאו לחזות בחייה המתוקנים[8]. מהר מאד קמו ברחבי אירופה יישובי-מפעל נוספים: בהולנד למשל, העיר איינהובן (Eindhoven בנויה סביב מפעל 'פיליפס'. באנגליה, עיירות שלמות מתקיימות ממפעלי 'של' (Shell) . בסיסה הכלכלי של העיר וולפסבורג (Wolfsbur) שבגרמניה, הוא מפעל 'פולקסווגן'. כך קמה גם טורינו (Torino) שבאיטליה, סביב מפעלי 'פיאט'. חלק מתוכניות ערי המפעל הללו התבססו על האבטיפוס שיצר כבר ב-1849 הארכיטקט הבריטי (אוטופיסט אף הוא), בקינגהם (Buckigham). היה זה דגם עירוני אידאלי לקהילה תושבים של כ-10,000 תושבים. בדגם הזה היתה חלוקה של אזורי מגורים, בהתאם למעמדות השונים, כשהמגורים ברמה הגבוהה ביותר, מרוכזים באזור המרכז., קרוב למבני הציבור ואילו מגורי הפועלים ממוקמים בשוליים. תכנית בקינגהאם מצוקת הפועלים, שליוותה את המהפכה התעשייתית, לחצה על הרשויות המקומיות והמרכזיות, למצוא פתרונות לבעיות, במידה מועטה מאד של הצלחה. היה זה עולם תועלתני של עיסוקים בבעיות תועלתניות[9]. באותם ימים, קמו הוגי דעות שהסבו את תשומת הלב הציבורית, לבעיות הללו. רעיונותיהם, שתחילה הגיעו לידיעת מתי מעט, נראו כאוטופיסטים ואפילו מטורפים, אך אט אט החלו לחלחל. חלק מהם יושמו כעבור יותר מיובל שנים[10]. בראשית המחצית השנייה של המאה ה-19. הבולט שבהם היה אבנעזר הוורד (Ebenezer Howard) . ספרו "ערי הגנים של המחר" (The Gardens Cities of Tomorrow) נחשב לאחד הספרים החשובים בנושאי תכנון עירוני. בספר זה עוצב המושג "עיר גנים"[11]. לימים קמה תנועה בשם זה, שהשפיעה על תכנון הערים באנגליה, הן במישור התיאורטי והן במישור הפרקטי. הוורד הרחיב את הרעיון המקורי. מעיר מפעל פשוטה, יצירתו של תעשיין, דובר על תכנית מקיפה של תנועת אוכלוסין ותעשייה, הרחק מעבר לערי התעשייה הצפופות והמפויחות של המאה ה-19. הוורד הושפע מתכניתו של הכלכלן הויקטורייני אלפרד מרשל, (Alfred Marshall) שנחשב לחשוב שבין המתכננים האוטופיסטים. מרשל ראה בעיר החדשה תשובה לתחלואי העיר המתועשת שהיתה קיימת בתקופתו ונתן לכך גם צידוקים כלכליים. מרשל טען כבר ב-1884, שתעשייה תצליח בכל מקום בו יהיו עובדים, ושהתשלום עבור בריאות ומגורים, אותו יש לדרוש מהעובדים, יהיה זול יותר. הרוורד ראה בחזונו עיר שכל אדמותיה תהיינה בבעלות הקהילה, מספר תושביה יהיה כעשרת אלפים נפשות ושטחה אלף אקרים. מבני המגורים יהיו מפוזרים במתחם גדול מרכזי, סביב מבני הצבור. מרכז הקניות יהיה בקצה העיר והתעשיות מחוצה לה. העיר תוקף בחגורה חקלאית רחבה בשטח של 5000 אקרים. חגורה ירוקה שתמנע מן התעשייה להתפתח הלאה. במרכז תכניתו של הוורד, גן ציבורי, ומסביב למרכז בתים עם גינות והשדות המשותפים נמצאו מחוץ לעיר. האדמה בעיר הגנים, נועדה להיות בבעלותה של כל הקהילה ונתונה לפיתוח ולפיקוח משותפים. אפשר שגם האופי האוטופי של התכנית, וגם רעיונות השיתוף הביאו לעניין הרב שעוררה התכנית. בעקבות ספרו, הוקם ב-1899 "איגוד ערי הגנים", שהוביל להקמת תנועה של בניית פרברי גנים שהשפיעה על העולם המעוייר. ב-1903 הוחל בבניית העיר לצ'וורת' (Letchworth) . עיר הגנים הראשונה על שטח של 4,500 אקר (45,000 דונם), במרחק 34 מיילים (כ- 50 ק"מ) מלונדון, ובה תכננו לשכן 35,000 איש[12]. מבחינה גיאוגרפית ותכנונית, קשה להשוות את 'מנור' ליישובי המפעל שקמו באירופה ובארצות הברית במאה ה-19. הרעיון ללא ספק דומה; בתכניתו של 'מנור' אפשר לזהות קווי דמיון לערי הגנים שקמו בתקופה זו. אולם הוגי רעיון ישוב המפעל בג'דה אינם מזכירים אותם אלא דווקא את ערי הטכסטיל שהכירו בפולין, כמקור להשוואה לתשלובת שתקום[13]. אלא שערים אלו היו קרובות יותר מבחינה רעיונית ותכנונית לערים שקמו במחצית הראשונה של המאה ה-19 במערב אירופה, מאשר לחזון העיר החדשה. על ישובי המפעל, ראה בהרחבה: ישובי מפעל - התופעה בארץ ושורשיה בעולם. העלייה הרביעית ותעשיית הטכסטיל את הקמתו של 'מנור', ישוב "תעשייתי", המורכב מיוצאי פולין, במערב עמק יזרעאל, יש להסביר על רקע התקופה, דהיינו, העלייה הרביעית. אותו זרם של עולים ממזרח אירופה, שהגיע ארצה בשנים 1924-1926. מאפייניו, שחלקם הפכו גם להיות כינויים המזוהים עם עלייה זו, כמו "העלייה הפולנית" ו"עליית הטכסטיל", נוגעים ישירות למחקר הנוכחי. העלייה הרביעית הביאה עמה זרם גדול של עולים, שבעקבותיו בא משבר בסדר עמוק, שהסתיר מעיני בני הדור ומעיני אלו שבאו אחריהם את התהליכים החיוביים שהתרחשו באותם שנים. בתקופה זאת, בנוסף לאכלוסן של הערים הגדולות ולהתפתחות ענף הבנייה הנובע מכך, קמו גם יישובים חקלאיים, רובם ביוזמה פרטית ובהון פרטי[14]. הישג נוסף של עליה זו הוא התפתחות התעשייה, שכן, בתקופה זו הונח הבסיס לתעשייה היהודית. מספר מפעלים שהוחל בבנייתם בשלהי העלייה השלישית החלו בייצור סדיר: הוקמו מפעלים קטנים רבים על ידי עולים ומשקיעים. העולים, שמרביתם היו דלי אמצעים, היו זקוקים לעזרה ציבורית כדי למצוא תעסוקה וקיום, אך התקציבים הלאומיים לא יכלו לספק עזרה זו. מצב זה מסביר את כישלונם של הניסיונות ההתיישבותיים, שעוררו תחילה תקוות מופרזות ובכלל זה 'מנור'. בתקופת העלייה הרביעית נתן את הטון ציבור שנחשב על ידי חלק מבני הזמן ל"בלתי אידיאולוגי". הציבור ה"בעל-ביתי" בעל המנטאליות הבורגנית, שלא שאף ולא פעל במושגים של שינוי החברה, הפך מאז להיות מרכיב בעל משקל בישוב[15]. על רקע זה יש לבחון את ניסיון ההתיישבות של 'מנור', שהיו בו הרבה מהמאפיינים המקובלים על מרבית החוקרים כמאפייני העלייה הרביעית: התיישבות של בני המעמד הבינוני, יוצאי פולין ובמימון פרטי. עצם שימת הדגש על תעשייה ובמיוחד תעשיית טקסטיל, על רקע התנופה שצברה ההתיישבות באזור, יכולים להיות מוסברים, קודם כל בתנאים המיוחדים שנוצרו בתקופה זו. בני העלייה הרביעית, שלרובם היה הון זעיר, נטו להקים מפעלים קטנים, שכונו "בתי חרושת", אך למעשה, לא היו יותר מאשר בתי מלאכה גדולים. ביוני 1925 נפתחו תחנות הכוח לחשמל בחיפה ובטבריה ומעתה ניתן היה להקים בארץ מפעלי תעשייה גדולים. הדעה הרווחת בכל הנוגע לסיכויי התעשייה בארץ היתה, כי בארץ ישראל נשקפים סיכויים, בעיקר לתעשייה הבינונית, הפרטית או הקואופרטיבית. למרות חילוקי הדעות שהיו קיימים בכל הנוגע לדפוסי בעלות וניהול, היתה הסכמה כי לא יקום משק יהודי ללא תעשייה. אך בכל זאת, בניגוד לחקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי, התעשייה נבנתה בעיקר ביוזמה פרטית. יש לראות את ניסיון הקמת מפעל הטכסטיל 'מנור', על רקע תקופה מיוחדת זו של התפתחות תעשייתית, ועל רקע תנופת יזמות גדולה שפרצה בשנות העשרים[16]. אחת הבעיות הגדולות, עמן התמודדה התעשייה המתפתחת בארץ ישראל ויישוב המפעל בו נדון בכלל זה, היא חוסר מקצועיות, הן של המנהלים והן של הפועלים. אי התאמה זאת בלטה, בפרט כאשר התנאים האובייקטיביים להתפתחות תעשייה היו קשים במיוחד, והיה צורך בכישורים ניהוליים-טכניים כדי להתגבר עליהם. מרבית העולים היו חסרי ניסיון בניהול בתי חרושת מודרניים ומפעלים תעשייתיים חשובים נמצאו בידי הנהלה בלתי מנוסה. היישוב והתנועה הציונית לא הפנו אל התעשייה את זרקור היוקרה הלאומית ולא התייחסו אליה בהערכה כמו אל החקלאות[17], עובדות שבאו לידי ביטוי בניסיונו של 'מנור'.. 'מנור' - ישוב המפעל הראשון בארץ ישראל, תוכנן לקום דווקא כמרכז טכסטילי ולא בכדי. הטכסטיל היה ענף יהודי מרכזי במזרח אירופה, במיוחד בפולין, משם באו מרבית המתיישבים. לימים, עבר המפעל גלגולים שונים ושמות שונים, אך תמיד היה זה טכסטיל. ענף הטכסטיל היה ענף "יהודי" מובהק. יהודים נמנו עם יזמי הטכסטיל ועם יצרניו באירופה, הן במערבה והן במזרחה. תולדות תעשיית הטכסטיל הן גם פרק מרכזי בתולדותיה של התעשייה היהודית המודרנית בארץ ישראל. מרבית יזמי הטכסטיל בארץ ישראל באו מפולין. מקימי 'מנור' באו מלודז', עיר הטכסטיל היהודית הראשית, אמו הורתו של הטכסטיל בארץ ישראל משנות העשרים ואילך. לודז' נתפסה על ידם ועל ידי הגורמים המיישבים, כדגם מובהק של עיר תעשייה יהודית ושל תיעוש על ידי יהודים. אין זה פלא אפוא, שאצל כמה עסקנים יהודים בני הזמן, התעוררה ציפייה, כי למשקל זה של הטכסטיל בכלכלה היהודית בפולין יהיו השלכות גם על התפתחות המשק הארץ ישראלי. עסקנים ויזמים אלו קיוו, כי אפשר יהיה להעתיק את ה"דגם הפולני" של כלכלת הטכסטיל היהודית באירופה לארץ, וליצור המשכיות בינה לבין מסורת הטכסטיל היהודית בתקופות קודמות[18]. היו רבים שביקשו ללמוד מן הדוגמא של פולין, ולהפוך את הארץ למרכז טכסטילי מזרח תיכוני[19]. נחום תשבי, מיזמיה ודוחפיה של תעשיית הטכסטיל המתפתחת בארץ, הציע גם להקים חברת מניות, כדי לחסוך בהוצאות, וכדי שאפשר יהיה לעמוד בתחרות עם החברות האירופאיות הגדולות[20]. החל משנות העשרים, הטכסטיל לא נחשב רק כאמצעי ל"תיקון הישוב" על ידי טיפוח מלאכות, אלא נתפס כחלק בלתי נפרד מתהליך של תיעוש, המהווה חלק מתהליך המודרניזציה של הכלכלה הארץ ישראלית. הענף נתפס כמקור חשוב ליצירת תעסוקה ולצמיחה המבוססת הן על המשק המקומי והן על יצוא; תוך אימוץ דפוסי ייצור ומכונות השייכים לדור החדש ביותר. למרות הניסיונות החשובים שנעשו קודם לכן, במטוויית המשי שהקים הברון רוטשילד בראש פינה ובעיקר במפעלי הטכסטיל שפעלו בארץ בראשית שנות העשרים14, ענף הטכסטיל התפתח למעשה בתקופת העלייה הרביעית[21]. היה בתעשייה זו אלמנט מלאכותי - היא לא נוצרה בשל שוק מתאים או מפאת קיומם של מכסי מגן על טכסטיל, אלא בשל המשבר שאירע במזרח אירופה, אשר גרם לתעשייני טכסטיל יהודיים להעביר ארצה את מפעליהם[22]. ב-1926 פרץ בארץ משבר כלכלי גדול, שהיה פועל יוצא מהצטמצמות זרימת ההון היהודי מפולין ומירידת ערך המטבע. עסקים החלו להתמוטט, שכן "נקרע הסוכך הפיננסי" שסכך עליהם. כמחצית מהפירמות העסקיות שצצו בשנות הגאות, נסגרו בשנים 1928-1926. אחד משיאי המשבר היה התמוטטותו של מפעל הבנייה "סולל בונה". הביטוי החמור ביותר של המשבר היה האבטלה וספיחיה, כאשר כשליש מכוח העבודה היה מובטל בצורה חלקית או מלאה. שיעור הירידה, אף הוא הרקיע שחקים. בשנת 1927 עזבו 5000 נפש, שהיו 3% מהיישוב היהודי. פועלים בעלי הכרה, שבאו ארצה כדי "לבנות ולהיבנות בה", עמדו בתור לקבלת ארוחה, מנת חסד. הסיוע הכספי למובטלים שההנהלה הציונית החלה לחלק ב-1926, היה אחד הביטויים החמורים והמדכאים למשבר, משום שייצר תחושה של התמוטטות[23]. במשבר העלייה הרביעית נסגרו עשרים ושבעה מפעלי טכסטיל (אם כי חלקם באופן זמני בלבד)[24]. תעשיית הטכסטיל יצאה מהמשבר הכללי ללא נזקים קשים, מן הסתם משום שנבנתה על מפעלים קטנים שייצרו סחורה נחוצה למשק המקומי ואף ליצוא והתאוששו במהירות[25]. על רקע התאוששות זו, נראה כישלונו של 'מנור' חריף וצורב. יישובי היזמה הפרטית וההון הלאומי בעמק יזרעאל בשנת 1925 יישובי היזמה הפרטית וההון הלאומי בעמק יזרעאל בשנת 1925 'קהילת ציון האמריקאית' ורכישת האדמות רכישת הקרקעות למפעל 'מנור' היתה חלק מהתהליך של רכישת אדמות העמק (איור 2). האדמות כמעט ונרכשו על ידי ארתור רופין ב-1912 ואף נחתם חוזה אופציה עם בעל הקרקעות, אך הרכישה לא יצאה לפועל . בסופו של דבר, אדמות ג'דה וחלק מאדמות תל שמם, ששימשו את מתיישבי 'מנור' (לימים רמת-ישי), נרכשו על ידי 'קהילת ציון האמריקאית' ( American Zion Commonwealth להלן: קצ"א), חברה פרטית, שעסקה ברכישת אדמות. השימוש בהון הפרטי לצורך רכישת אדמות באזור זה, היה אף הוא מחידושי תקופת העלייה הרביעית[26]. שטחים אלה נועדו בחלקם להתיישבות חקלאית (כפר חסידים למשל) וברובם להתיישבות עירונית. קצ"א החלה את דרכה כחלק מתנועת ה'אחוזות', שלהבדיל מהפעילות הציונית שעד לתקופה זו, לא נולדה באירופה אלא בארצות הברית. ראשיתה ברעיונו של ברנרד רוזנבלט (מזכיר הכבוד של הפדרציה הציונית של ארצות הברית), שהציע ביוני 1914, לארגן טיפוס חדש של חברת קרקעות ופיתוח קרקעות בארץ ישראל, חברה שתעסוק בעיירה הקטנה וגם בעיר, וכן בהתפתחות התעשייתית, וזאת כמובן, נוסף לפיתוח ה'אחוזות' החקלאיות. החברות בקצ"א לא הותנתה בהתיישבות בפועל בארץ ישראל, כיוון שהמשקיעים יכלו להחכיר את אחוזותיהם לחברה, שתכניתה היתה להכשיר את האדמה וליישבה, על ידי מהגרים יהודים מפולין ומרוסיה[27]. בשנת 1925 רכשה קצ"א 10,000 דונם אדמה מאדמות הכפר ג'דה (איור 3). לאריסים שגרו על הקרקע שולמו פיצויים על מנת שיעזבו את המקום. על חלק מהשטח, ניסתה חברת 'מנור' להקים את ישוב המפעל מנור בו נדון[28]. [חלק אחר של האדמות נמסר לאגודת 'יפה יזרעאל' (ראה להלן) שחבריה התערבבו בחברי "מנור"]. המשבר של העלייה הרביעית פגע באופן מידי בקצ"א ובחברות הבת שלה. כתוצאה מכך, לא יכלו גם החברות למלא את התחייבויותיהן לגבי מוכרי הקרקעות ונשקפה סכנה שקרקעות שנגאלו יישמטו מידי החברות[29]. דבר שגרר את התערבות המוסדות הלאומיים להצלת הקרקעות, ביניהן למעלה מ-20,000 דונם בעמק יזרעאל ובתוכם אדמות ג'דה[30]. פרשת קצ"א הצביעה על הקשר ההדוק בין הנעשה בארץ ובתפוצות, ושפכה אור על היוזמה החופשית ועל הסכנה הטמונה בפעולתה. הוכח כי לא רק החלוצים זקוקים לתקציבים הלאומיים אלא גם הבורגנות הציונית, אשר בצר לה פונה לקרנות הלאומיות[31].. הקרקעות באזור ג'דה (30.03.1925), על פי מפת קק"ל 5482 אגודות נוספות המעורבות בניסיון ההתיישבות על אדמות הכפר ג'דה התיישבו בנוסף לחברי 'מנור', שתי אגודות נוספות: א. 'יפה יזרעאל' בתהליכי הרכישה וההקמה של 'מנור' בג'דה, היתה מעורבת אגודה נוספת ושמה 'יפה יזרעאל', מיסודה של קבוצה שהתארגנה בשנת 1924, כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה ששרר בלודז'. בה היו מאוגדות 150-125 משפחות מלודז'. המתיישבים לעתיד מתוארים כ"אנשים אחראים, ידועים ובעלי מרץ" ששאפו "להסתדר על הקרקע על ידי עזרה הדדית ולבנות את עתידנו בארצנו היקרה". מטרתם היתה קודם כל להתבסס כחקלאים. בקבוצה היו 15% חקלאים מנוסים; 15% בעלי מקצוע שונים, 35% סוחרים ותעשיינים זעירים ו-25% תעשיינים ומומחים בענף הטכסטיל. תכניתם היתה: 1. לייסד ישוב עברי גדול למופת בארץ-ישראל לפי תכנית עיר גנים מודרנית (ההדגשה שלי - ג.ח.). להתיישב על הקרקע ולסדר משק חקלאי משוכלל. 2. לפתח מפעלי תעשייה שונים ובייחוד מבין ענפי אריגה. בבעלות חברי הקבוצה היו כלי עבודה ומכונות אשפרה. התכנית היתה להקים ישוב חקלאי-חרושתי, בו 25% מהחברים יעסקו בתעשייה ו75% מהחברים בחקלאות. החלק החקלאי, לפחות בשלבים הראשונים, יוקם במשותף ואילו החלק התעשייתי ינוהל באופן אינדיווידואלי. הם תכננו הקמת ישוב בשטח של שמונה עד עשרת אלפי דונמים, כולל השטחים החקלאיים. מבין חברי הקבוצה נמצאו במקום בשנת 1925 רק 25 משפחות ובהן כמאה נפשות, שמטרתם היתה להכין את בואם של כל היתר. את הבתים תכננו החברים לבנות על חשבונם[32]. רובם תכנן להשקיע במקום, בנוסף להקמת הבתים, סכום של 200 לירות מצריות כל אחד (הלירה המצרית – להלן לי"מ - היתה מטבע הארץ מאז הכיבוש הבריטי ועד הנהגת הלירה הארץ-ישראלית ב-1927 והיתה כמעט שוות ערך ללירה שטרלינג). רק חלק קטן מן החברים התעתד להשקיע סכומים של בין 300 ל-1000 לי"מ לכל משפחה. ההון הכללי של הקבוצה, אשר יועד לחקלאות, הגיע ל- 40,000 לי"מ; מהם 2000 לי"מ כבר הופקדו בבנק אנגלו-פלשתינה. כמו כן תוכנן להשקיע, מכספי החברים, בהקמת תעשייה. הם שאפו לרכוש, על חשבונם, כששת אלפים עד שבעת אלפים דונמים, מאדמת ג'דה ונכנסו למו"מ עם 'חברת הכשרת הישוב'. כדי לאפשר גם לכמה מחבריהם שהיו מעוטי אמצעים להתיישב במקום, בקשו מהקרן הקיימת לרכוש עבורם שלושת אלפים עד ארבעת אלפים דונמים (בתנאי חכירה). הם הציעו מקדמה של לי"מ אחת לכל דונם. הם היו מוכנים אפילו לשלם בתשלום ראשון 30% מהסכום (בתנאי ש-50% מסכום זה יהווה הלוואה לקרן הקיימת ויהיה עליה להחזירו תוך שנתיים). את העצים והבניינים שעמדו על אדמת ג'דה הציעו לקנות מכספם. . כנראה שהאדמה שקבלו היתה אדמת טרשים, בהשוואה לאדמה שקבלו חברי 'מנור'. ב-1926 קנתה אגודת 'מנור' אלף דונמים מאגודת 'יפה יזרעאל' ויתרת אדמותיה עברו לקרן הקיימת[33]. ב-1928, כשמצבם של תושבי ג'דה (חברי 'מנור') היה בכי רע, מצבם של חברי 'יפה יזרעאל' היה טוב יחסית. לכל שבעת החברים שנותרו היו בהמות עבודה והם התפרנסו מחקלאות[34]. במכתביהם מוסרים אנשי 'יפה יזרעאל' נתונים התואמים את אלו של 'מנור'[35]. ברור לגמרי שגם אנשי אגודת 'יפה יזרעאל' (שהמשיכה להתקיים לפחות עד שנת 1936) אינם מבחינים ברישומים, בין אנשי 'מנור' לאנשיהם. ברור הוא כי חלק מהמשפחות שהגיעו לג'דה היו חברי האגודה 'מנור' ואחרות היו חברות האגודה 'יפה יזרעאל'. בחילופי מכתבים שנערכו כמה שנים מאוחר יותר, הם המשיכו לחתום במשותף על מסמכים (אולם חברי 'יפה יזרעאל' לא ויתרו על חזונם להקים כפר גנים בג'דה, גם עשר שנים לאחר כישלונו של ישוב המפעל 'מנור'. במסמכים מ-1936, מתואר ישוב שייבנה באופן הגיוני, אסתטי, עם כבישים רחבים ומבני ציבור. כאשר החברים האמידים יותר ישקיעו במפעל טכסטיל והיתר יהיו בעלי אדמה ויעבדו במפעל)[36]. ב. כפר היוגוסלבים: זהו ניסיון של קהילה יהודית בגולה, להקים ישוב על קרקעות קצ"א, ליד ג'דה[37]. ניסיון זה, של התיישבות לפי ארץ מוצא - שמכונה גם "התיישבות ארצית" - היה שייך, כמו כפר גדעון, (שכונה "כפר הטרנסילבנים")[38], לניסיונות שלא עלו יפה, שנעשו על ידי קהילות יהודיות בגולה לגייס כספים עבור חבריהם העולים לארץ-ישראל (Landsmanschaft). בניגוד לבני העליות שקדמו להם שהתארגנו על בסיס אידיאולוגי (כדברי ברל כצנלסון: "אחד מעיר, שנים ממחוז"), זו היתה התארגנות על בסיס גיאוגרפי[39]. בשנת 1925 רכשה הקרן הקיימת עבור הקבוצה היוגוסלבית, כאלף דונם ממערב לג'דה. הקרקע נועדה עבור עשר משפחות שלא הצליחו להיאחז במקום ונטשו את הקרקע[40]. קרקעותיהם מסומנות במפות בשם "האגודה היוגוסלבית" או "היוגוסלבים". בראשית 1927 עבדו חברי 'מנור' המובטלים בחפירת באר ב"מושב" זה[41]. מתיישבים אלו קראו ליישובם בשם "בית שערים", אך כונו בפי כל "הכפר היוגוסלבי". הם לא הצליחו להיאחז באדמה ובהדרגה נטשו את המקום. לדברי אליהו עמיצור, מוותיקי כפר יהושע, חיו "היוגוסלבים" במקום לפחות עד סוף 1928[42]. לימים, התיישב על אדמתם ארגון "בני אפריים", שהתיישב בבית שערים של ימינו[43]. שלבי ההתארגנות של חברת 'מנור'. חברת 'מנור' היתה מורכבת משמונים משקיעים פרטיים, חלקם בעלי מקצוע במקצועות הטכסטיל, שהתאחדו לאגודה שיתופית. החברה יזמה את הקמתו של ישוב חרושתי-חקלאי סביב מפעל טכסטיל מודרני על קרקעותיה בג'דה[44]. השם 'מנור' מקורו תנ"כי: "ועץ חניתו כמנור אורגים" (שמואל א', י"ז, 7). אם כי משמעותו איננה ברורה. 'מנור' היה ניסיון יוצא דופן של הקמת מרכז טכסטיל בקנה מידה אירופאי, בעזרה טכנית של חברה בעלת מוניטין עולמי[45]. לפיכך, למרות שתכנית המפעל לא עלתה יפה, נראה שיש להקדיש לו מקום במחקר העולה על משקלו בענף הטכסטיל. מה גם שמצבו של המפעל והסתבכויותיו העסיקו את המעורבים בו, במשך שנים רבות[46]. זהו מקרה מיוחד של הקמת ישוב, בו שלבו תעשייה וחקלאות. התעשייה התבססה על הגידולים החקלאיים במשקי הישוב. הענף התעשייתי היה אריגה וטכסטיל והענפים החקלאיים היו כותנה וצאן. החקלאות היתה על בסיס משק משפחתי ואילו המפעל התעשייתי היה משותף, בבעלות כל המתיישבים[47]. היוזמה באה מצד האחים מוטל וצבי רוזנברג, תעשייני טכסטיל יהודים מלודז' ויצרן הטכסטיל חיים וידיסלבסקי, שהגיעו ארצה ב- 1924 וקבלו עידוד מההנהלה הציונית בירושלים[48]. מוטל רוזנברג פנה ליהושע חנקין בבקשה שימצא מקום מתאים לתכנית זו. יהושע חנקין, שרכש באותה שנה את אדמות שייך אבריק וחרתיה עבור חסידי יאבלונה וקוז'יניץ, הציע ליזמים להקים את הפרויקט על אדמות הכפר הערבי ג'דה, 2.5 ק"מ מנהלל ו- 20 ק"מ מחיפה[49]. הנחות היסוד של היזמים היו: א. ארץ-ישראל צורכת כמות גדולה של טכסטיל [בערך של שני מיליון לירות מצריות (להלן: לי"מ) לשנה]. ב. יהודי פולין הם מומחים במקצוע הטכסטיל. ג. מצב המפעלים בארץ הוא גרוע. ד. שכר העבודה בארץ גבוה מאשר במדינות אחרות, למשל איטליה, דבר המקשה על התחרות[50]. לצד התשלובת הטכסטילית התכוונו היזמים לגדל כותנה, כדי לספק למפעל את חומר הגלם ולשחרר אותו מן התלות ביבוא. איכרי העמק היו אמורים לקבל מהחברה את הנטעים לגידול כמות הכותנה הנחוצה לחברה[51]. הרעיון העיקרי שהונח בבסיס כל התכנית, הוא: עבודה משותפת, הוזלת תנאי החיים של העובדים, הורדת מחירי התוצרת, התאמתה לתנאי השוק המקומי והפיכתה לבת תחרות עם תוצרת חוץ[52]. המטרה הסופית היתה להגיע למצב של מרכז טכסטילי, שכן היזמים קיוו שלאחר שיקום בית החרושת על שלוש מאות עובדיו, יקומו בסביבתו מפעלים ובתי מלאכה רבים. סביב 'מנור' יקומו כפרים שישלבו חקלאות עם תעשיית טכסטיל וכך תהיה ארץ-ישראל למזרח הקרוב, מה שהיתה פולין לרוסיה, בנוגע לתעשיית הארג. התכנית התגבשה בראשית 1924 במרכזי הטכסטיל היהודי בפולין - וורשה, ביאליסטוק ולודז'- והיתה למעשה הצעה של פתרון מאורגן למצוקת פועלי הטכסטיל היהודים בפולין. צבי רוזנברג וידידו המהנדס זלינסקי, ערכו סיור במצרים ובסוריה והגיעו למסקנה שיש מקום לפתח את תעשיית הטכסטיל בארץ-ישראל, למרות המחסור בהון ובציוד. הם הגיעו למסקנה כי אפשר בהחלט להקים בית חרושת מודרני לטכסטיל, שיעסיק מאות עובדים, אשר כל עובדיו יהיו גם בעליו. היזמים יצאו מתוך הנחה, כי כדי שבית החרושת יהיה רווחי, שכר העבודה לא יעלה על עשרים גרושים מצריים לפועל ליום. מכיוון ששכר כזה לא יכול להבטיח את פרנסתה של משפחה, שלא כולה מוכשרת לעבודה בבית החרושת, הקציבה התכנית גם משק חקלאי ביתי לכל אחת ממשפחות המתיישבים. השטח שהוקצב לכל משפחה היה עשרים דונמים. מאוחר יותר דובר על שנים עשר דונמים כשטח מספיק. משק העזר נועד גם להבטיח את פרנסת התושבים במקרה שענף הטכסטיל יעבור משברים שונים[53]. תכניתם של האחים רוזנברג היתה להקים בית חרושת מודרני. המפעל תוכנן לייצר שמיכות ושקים כשחומר הגלם תוכנן להגיע חלקו מחוץ לארץ וחלקו מחקלאות מקומית. בית החרושת הטכסטילי היה אמור לכלול מטווייה, בית אריגה, מצבעה ואשפרה[54]. באותה שנה ייסדו היזמים חברה בשם 'מנור, חברה לטכסטיל בע"מ בארץ-ישראל'. ההסתדרות הציונית בלודז' החלה לפרסם תוכנית להקמת ישוב חקלאי בשילוב עם תעשיית טכסטיל עבור מאה משפחות. הנרשמים להתיישבות היו מלודז', זדונסקה וולה, ביאליסטוק ומעוד מרכזי תעשייה בפולין. כל נרשם הפקיד מאה דולרים בעת ההרשמה. היוזמה השיתופית המאורגנת, אמורה היתה להקל על הקמת המפעל. התכנית דיברה על בניית תשלובת של מפעלי טכסטיל במרכז אחד, שחלק ממחלקותיו ישרתו מפעלים נוספים שיוקמו בסביבה. מייסדי החברה ראו לנגד עיניהם את פולין, שם היו קיימים כפרים ועיירות רבים שכמעט כל תושביהם התפרנסו מטכסטיל והם היו מרוכזים סביב הערים הגדולות: לודז', טמשוב, זגרזש ועוד. בית החרושת לכשיקום, אמור יהיה לפי חזון זה, לשרת הרבה מפעלים קטנים בבתים פרטיים שיקומו בכפרים ובמושבות, בגליל ובשומרון. בית החרושת יסייע להם בשלושה אופנים: א. יהיה בו מחסן של חומרי גלם. ב. תהיינה בו מכונות לשכלל את הסחורות שעובדו ביד. ג. תרוכזנה בו הסחורות שיובאו מן הכפרים והדבר יפתור את הפועל. בכפר או בעיירה מלסחור בעצמו בסחורתו[55]. ככל שירבו הכפרים שיתפרנסו מן התעשייה, כן תגדל האפשרות ליישב יותר עולים על גבי שטח קטן. באופן זה תיווצר האפשרות לקלוט מספר גדול של אורגים מפולין, שם הענף נמצא במצוקה. היזמים קיוו ש"מנור יהיה לפיכך הראשון בשרשרת של בתי חרושת לטכסטיל וארץ-ישראל תהיה מרכז הטכסטיל המיוצר למזרח התיכון, כשם שפולין היתה מרכז הטכסטיל עבור רוסיה"[56] . המפעל עמד לקום על שטח גדול של כ-5000 דונם ולהעסיק 300 עובדים בעלי משפחות. אולם, מתוך כוונה לבסס את הישוב, הוחלט לצרף גם משפחות בעלי מלאכה ואנשי שירותים שאינם קשורים במפעל המקומי ובענפי החקלאות ולהם הוקצו 1,400 דונמים נוספים. כולם יועדו לחיות במסגרת של כפר תעשייתי (אם כי במקור מצוין "מושב") ולכל אחד יהיה בית בן שני חדרים. מדובר היה בהשקעה של 60,000 לי"מ לחבר קואופרטיב והכוונה היתה להשיג את הסכום, לפחות בחלקו, באמצעות פיק"א[57]. ארתור רופין, שכיהן אז כחבר ההנהלה הציונית ופיקח על ההתיישבות בעמק יזרעאל, נפגש עם האחים רוזנברג, באוקטובר 1924, הסכים לתמוך ביוזמה ולהעניק לה בעיקר סיוע מוסרי. באוגוסט 1926 יצאה לפולין משלחת של אורחים מכובדים מ'מנור', אשר דיווחו לחברי האגודה שנשארו שם, על הנעשה בישוב ובקשו מהם לתרום כסף. תוכנן להקים גם בית ספר לתעשייה, שיעסיק ארבעים נולים אוטומטיים, וייהנה מפטור ממכס על יבוא כותנה, צמר ומשי גולמי, שאושר זה עתה על ידי ממשלת המנדט[58]. החברה 'מנור' בע"מ החלה בתהליכי הרשמה ארוכים. ב-8 באוקטובר 1925, היא מסרה את תקנותיה לאישור ממשלת המנדט. אך רק ב-26 במארס 1926, שנה וחצי לאחר שמרדכי רוזנברג הכין את תכנית מרכז הטכסטיל, נרשמה החברה אצל הממשלה, לפי חוקי הארץ[59]. טרם ההרשמה, ב-22 ביוני 1925, נחתם עם קצ"א, החוזה של קניית הקרקע[60]. האדמות נמכרו ל'חברת הכשרת הישוב', בשמה של חברת 'מנור'[61]. לאחר משא ומתן נקנו 5,300 דונם אדמה[62]. החוזה נחתם טרם שנרשמה חברת 'מנור' והקושאן נשאר על שם 'קצ"א'. שולם במזומן סכום של 12,000 לי"מ[63]. ביום ו' 24 בדצמבר 1925, התכנסה האסיפה לייסוד המושב 'מנור' (כך במקור), בנוכחות נחום תשבי, מזכיר המחלקה למסחר ותעשייה שעל יד ההנהלה הציונית. באותו מעמד נבחר וועד מקומי ובו ארבעה חברים ושלושה סגנים[64]. צבי רוזנברג וזלמן זילברצווייג, בתיווך בנק אפ"ק, חתמו בברלין ב-16 בדצמבר 1925, על הסכם עם חברת 'סימנס־שוקרט' (Siemens und Schuckert) מגרמניה, שקיבלה ערבויות מתאימות, כדי שתיישם את התכנית[65]. כמו כן, התחייבה חברה זו, להפיץ את מניות 'מנור' בארה"ב תמורת עמלה של 15%. החוזה עם חברת 'סימנס־שוקרט' קבע כי ערך העבודה המשוער הוא 81,000 לי"מ. החוזה מגן על החברה בפני כל סיכון, כך נאמר בסעיף ט"ו: "אם תנאי הבניין יתבררו היטב, תציע אז חברת 'סימנס־שוקרט', את חשבון ההוצאות בפני 'מנור'". לאמתו של דבר, לא נערך חשבון הוצאות כזה על ידי 'סימנס־שוקרט'. ניתן לראות בעליל, כי חברת 'סימנס־שוקרט' סבורה היתה שיהיה צורך להגדיל את תקציב ההוצאות שלה[66]. עיתונות התקופה הזהירה מפני ההתקשרות עם חברה מסוג זה, חברה שתוארה ב'דבר' כ"חברה קפיטליסטית גרידא, אשר אין לה שום עניין בבניין הארץ". הועלה חשש להמשך קיום המקום ברגע שיתעוררו קשיים[67]. על חברת 'סימנס־שוקרט' היה מוטל לחשב את קרן ההוצאות ולהוסיף עליהן 15%. חברה זו לא היתה אפוא חייבת לכלכל את הוצאותיה בחסכנות, אדרבא, החוזה פתח בפני החברה, פתח להגדיל את ההוצאות ועל ידי כך, להגדיל את רווחיה. לימים, כשקמה וועדת הביקורת שבדקה את כישלונות המפעל, היא הצביעה על החוזה, כאחת השגיאות המשמעותיות בתהליכי הקמתו[68]. תכנית הישוב טרם נמצאה מפה של הישוב המתוכנן, למעט תכנית מסוף שנות ה-30, שייתכן מאד והתבססה על התכנית המקורית (איור 4). לא ברור אם תכניתו הקרקעית הושפעה מהתוכניות האוטופיסטית שרווחו באירופה במאה הקודמת, לא ידוע אם הוגי הרעיון, שראו לנגד עיניהם את פולין, היו מודעים לניסויים התיישבותיים אלו. מאידך קיים פירוט של תנאי המגורים ועלותם המשוערת וכן תיאור מפורט של אמצעי הייצור: בתכנית של חברת 'מנור' שפורסמה בשעתו בעיתון "דבר" ובביטאון "מסחר ותעשייה" דובר על בניית שלוש מאות בתי מגורים, בתי המושב היו אמורים להיבנות מאבני המקום וממלט. "כל בית יכיל שני חדרים, מטבח, מרפסת, בית כיסא וחדר עם מקלחת (אותו החדר יהיה כה מרווח שאפשר יהיה לשים בו אמבטיה)". עלות משוערת של כל בית היתה 150 לי"מ. תוכנן להקים לצד כל בית לול עופות ובו עשר תרנגולות ותרנגול אחד מסוג "מינורקה" מאיטליה. צוין בפירוש כי הלולים ינוהלו על ידי מומחה. בנוסף לתרנגולות, תכננו לגדל שם יונים; שובך של שני זוגות יונים לכל חבר. כלי התקשורת ציטטו בהתלהבות את הנחות הועדה ש"אין ארץ בכל העולם (מלבד קליפורניה), שיונים תפרינה ותרבינה [בה] באופן כל כך מהר כמו בארץ-ישראל, והיות שבשר יונה הוא רך וטוב, תסדר החברה בשביל כל חבר שובך של יונים בעל חמישה זוגות יונים... שובך כזה עולה עד 3 לירות (הכוונה ללי"מ - ג"ח), ובמשך זמן קצר יגדל ויפרה ויספיק הרבה בשר בשביל משפחת החבר. חשוב מאד כי היונים מוצאות להן בעצמן טרף לפיהן, שום הוצאה של כסף על זה". תוכננה הקמתן של מחלבות ציבוריות אותן ינהלו מומחים. החישוב היה ש-300 משפחות, המונות 1,500 נפשות, ייצרו 273,350 ליטר לשנה. תוכנן לרכוש כ- 100 פרות ביירותיות, בסכום של 3,500 לי"מ ולהקים שתי רפתות בסכום של 2,000 לי"מ. גידול כבשים: גם כאן הכבירה העיתונות הכתובה בתיאור נלהב: "היות שיש לחברה די קרקע לנטוע עליה קקטוס בלתי דוקר, המכיל הרבה מים, ושבארץ-ישראל גדלים הכבשים באופן מצוין והם יכולים להמציא הרבה בשר וצמר. החברה 'מנור' תסדר עדר כללי של 500 כבשים תחת הנהגתם של שני רועים ערבים (בזמן הראשון). הרועים אינם מקבלים שום משכורת אלא, לפי מנהגי היום, אחוזים מהריבוי הטבעי של הכבשים". הקקטוסים היו אמורים לספק את המזון והמים עבור המקנה והכבשים לספק בשר וצמר. תוכנן לגדל בעתיד גם דבורים ובריכות דגים. סיכום העלויות: הוצאות המשק הביתי בלי"מ (בתי מגורים, מחלבה, תרנגולות, יונים, כבשים) הוערך ב- 54,100 לי"מ[69]. איור א': היישוב ג'דה בשנת 1925 (משוער). איור ב'. היישוב ג'דה ב-1930 איור ג'. היישוב ג'דה ב-1944. על פי מפת נהלל, גיליון 16-23, קנ"מ 1:20,000, מנדטורית. וכן על פי תצ"א מ-16/12/1944, מס' 1652. המימון ארתור רופין סבר כי יזם פרטי לא יוכל לעמוד במשימה כזאת, משום שיש לקחת בחשבון כ-300 לי"מ, מחירם של מגרש, בית, אינוונטר וכו' ועוד השקעה של כ-100 לי"מ כמנייה בבית החרושת עצמו. סוכם כי אם יימצאו כ- 300 יהודים שיבקשו להצטרף לפרויקט ואם כל אחד מהם יוכל להשקיע 400 ליש"ט, אפשר יהיה להקים את המפעל. הסכום שיידרש יהיה 90,000 לי"מ עבור החלק החקלאי של התכנית ו- 30,000 לי"מ עבור החלק התעשייתי שלה[70]. כמו כן דובר על גיוס של 200 לי"מ למשפחה - סך הכול 60,000 לי"מ, כהלוואות מקרנות לאומיות וציבוריות לזמן ארוך, תמורת שעבוד הרכוש כערבויות ללווים. רופין ציין בתזכיר ששלח ליזמים, אחרי פגישתו עמם ב-28 באוקטובר 1924, כי אם הם יצליחו למצוא שותפים נוספים ולהקים חברת מניות, ההנהלה הציונית תשתתף במתן האשראי[71]. כדי לממש את תכניתם, ועל פי הצעתו של רופין, ייסדו היזמים חברת מניות, ופנו בקריאה להשקיע כל אחד 250 לי"מ במנייה. סביר להניח שהעריכו כי הסכום הראשון אותו נקב רופין, של 400 לי"מ, הינו גדול מדי. עלות התכנית הוערכה ב-139,000 לי"מ והיא כללה גם את מחירי הקרקע, האינוונטר, המכונות ואת שכר טרחתה של חברת 'סימנס־שוקרט'. לאחר ניכוי של 75,000 לי"מ, שעל המתיישבים להכניס, נשאר סכום של 64,000 לי"מ, אותו בקשו להשיג כאשראי. מתוך הסכומים הללו, היה צורך לשלם במזומנים עבור הקרקע, האינוונטר והמכונות סך 98,000 לי"מ, בעוד שסכום התשלומים שהיה על המתיישבים להכניס הגיע רק ל- 75,000 לי"מ. אין להבין מן התכנית, באיזו דרך קיוו להשיג את ההפרש של ה-23,000 לי"מ. לעומת זאת, ההפרש בין הערך הכללי של עבודות חברת 'סימנס־שוקרט', שעמד על 81,000 לי"מ, לבין ה- 40,000 לי"מ שהיתה צריכה לקבל במזומן, עמד על 41,000 לי"מ. את ההפרש הזה צריך היה לסדר על ידי אפותיקא (משכנתא) ושטרי התחייבות לפירעון כעבור שלוש עד חמש שנים. החברה ניגשה אפוא להגשמת תכניתה על סמך ההנחות הללו: א. תשלומי המתיישבים - 75,000 לי"מ. ב. אשראי משכנתאי ושטרי התחייבות לפירעון כעבור שלוש עד חמש שנים, בסכום של 41,000 לי"מ. ג. תקווה להשיג באופן כלשהו הלוואה בגובה של 23,000 לי"מ. כלומר, כשהחברה ניגשה להגשמת תכניתה, היה לפניה ההכרח לשלם את 64,000 לי"מ, במשך שלוש עד חמש שנים, ממקור הרווחים של בית החרושת. להתיישבות משפחה על שטח של 12 דונם, לרבות בניין רפת, אינוונטר, דרוש סכום של 250 לי"מ, כולל חלקה היחסי בהשקעות הציבוריות (בתי ספר, בית כנסת וכד'). יוצא מכך, שכל המפעל הטכסטילי, היה צריך להיווסד בכספי הלוואה של 64,000 לי"מ. ללא ספק היה כאן סיכון גדול[72]. התכנית, שהועלתה בעיצומה של הגאות של שנות העלייה הרביעית, התקבלה בארץ בהתלהבות, אך גם בביקורת, אשר הזהירה לא להפליג בציפיות, וטענה כצפוי שחישובי העלות אינם ריאליים[73]. בביטאון "מסחר ותעשייה", פורסם מנשר בלשון ביקורתית: "כעת קשה עוד לנבא לתוצאות המפעל החדש, הניסיון הזה רב ההיקף והתוצאות, כי מלבד התנאים החיצוניים והתקלות שיפגשו היוצרים בדרכם יצטרכו לעבור עוד דרך קשה של הצטמצמות, הסתגלות פנימית ולשאת בעול ובאחריות כל היצירה הנועזת החדשה - יצירת קולקטיב עובדים חדור רגש התמסרות ומשמעת"[74]. במכתבו של רופין ליזמים, שנכתב מיד לאחר פגישתם ב-28 באוקטובר 1924, הוא מציין בפירוש כי: "החומר האנושי שנכנס בתור חברים למרכז הטכסטילי הנהו ברובם מתוך ה''פבריקנטים' (לפועל האריג אין 250 לי"מ להכניס לעסק) ורק חלק קטן מהם מסוגל לעבודה מקצועית עצמית. הרוב הוא לדעתנו יותר 'ידען' ו'מושלם' מאשר עבדן ויוצר למעשה. גם הרגש הקולקטיבי בחלק גדול מהם טרם מפותח..."[75]. הכותב טוען כי העלויות המפורטות אינן ריאליות. לדוגמא הוא מציין שבית כמוצע כאן, יעלה לפחות 250 לי"מ; הפרות הבירותיות לא תיתנה חלב בערך של 3,000 לי"מ לשנה ועוד. הוא איננו שולל את התכנית, אך מוכיח, לשיטתו, כי הוצאות המשק הביתי, המוערכות ב-54,100 לי"מ, תגענה ל-101,350 לי"מ. יתר על כן, המפעל יוקם הרחק ממרכז הארץ וללא קשר רכבת עם מרכז הישוב (תל-אביב) ועם הנמל ביפו. למרות זאת, שררה רוח כללית של אופטימיות בקרב הגורמים המיישבים[76]. להמשך המאמר: "מ'מנור לרמת ישי" – חלק ב'. -------------------------------------------------------------------------------- [1] המאמר עובד מתוך עבודת מ"א בהנחייתו של פרופ' יוסי בן ארצי: ג' חסקין, תמורות בניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי - מ'מנור' לרמת ישי, 1944-1924, עבודת גמר לקראת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1995. אני מודה לפרופ' חיים גורן על עזרתו בהכנת המאמר [2] ב' מזר, "איילין דקברין לבית שרי", ארץ ישראל ( 18) ספר אביגד, ירושלים, 1965, עמ' 293-299. [3] B. Lewis, "An Arabic Account of the Province of Safed", Bulletin of the School Of Oriental and African Studies, University of London, Vol. XV, 1953, pp. 477-488. תודה לחיים גורן על עזרתו באיתור המאמר בערבית [4] ו ' גרן, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, כרך שישי: הגליל, ירושלים תשמ"ה, עמ' 264-265. [5] א' דרוקס, "אתרים עתיקים בסביבת נהלל", בתוך: מ' אמיתי (עורך), נהלל חזון בהגשמתו, תל-אביב, 1971. ראה גם: ז' וילנאי, מדריך ארץ ישראל, חיפה, העמקים והגליל, תל-אביב, 1940, עמ' 92. [6] א' עמיצור, "בין מגידו לבית שערים", בתוך: מ' אמיתי (עורך), כפר יהושע ביובלו, דור לדור יביע אומר, תל-אביב, תשמ"ג, עמ' 34-33. [7] ג' חסקין, "גלגוליו של ניסיון התיישבותי בדגם של כפר תעשייתי, מ'מנור' לרמת ישי", עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, דצמבר 1995 (להלן: חסקין-גלגוליו). [8] A. B. Gallion, and S. Eisner, The Urban Pattern, Princeton, 1963, pp. 131-134 [9] A. F. Weber, The Growth of Cities in the Nineteenth Century, New York, 1989, pp. 344-345. [10] ראה בהרחבה: H. I. Herzler, The History of Utopian Thought, New York, 1923 [11] E. Howard, Garden Cities of Tomorrow, London, 1902 [12] P. Hall, Urban & Regional Planning, Penguin Books, England, 1974, pp. 42-45 [13] "דו"ח הוועדה לחקירת מצב מנור, חברה הדדית לטכסטיל", 25 באוקטובר 1926, ארכיון ציוני מרכזי ( להלן: אצ"ם), .S8/1367II [14] ד' גלעדי, "מעליה לעליה ובין גאות למשבר", בתוך: י' שביט (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל, תל-אביב 1982, כרך תשיעי, עמ' 169-164. [15] ראה בהרחבה: א' ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, רמת גן 1970 (להלן: ביין), עמ' 261-290. [16] ד' גלעדי, הישוב בתקופת העלייה הרביעית (1924-1929), בחינה כלכלית ופוליטית, תל-אביב 1973, עמ' 258; ש' רייכמן, ממאחז לארץ מושב, יצירת המפה היישובית היהודית בארץ-ישראל 1918-1948, ירושלים תשל"ט (להלן: רייכמן), עמ' 20, הערה 6. [17] א' הכהן, "מבוא", בתוך צ' רענן (עורך), התעשייה בישראל, תל אביב, 1954, עמ' 5; א' שנקר, "הון פרטי ובניין הארץ (1927)", באמונה ובמעש, תל-אביב, 1963, עמ' 69; א' גרנות, "גאולת הארץ ומדיניות קרקעית", בהתנחל עם, תל אביב תשי"א, עמ' 58-63. [18] י' שביט, חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1956-1924,תל-אביב, 1992 (להלן: שביט-חרושת הטכסטיל) עמ' 28-27. [19] ח' וייצמן, "הצלה או גאולה", דברים, כרך ד', תל-אביב 1937, עמ' 790 [20] תזכיר סודי בדבר "מצב התעשייה בארצנו", מ-21/07/1922, אצ"ם, S8/1364I. [21] י' גלפט, "התעשייה העברית בארץ-ישראל", ספר השנה של ארץ-ישראל, תל-אביב, תרפ"ו, עמ' 336; י' גלס, תעשיית המשי של ראש פינה", קתדרה, מס' 59, מארס 1991, עמ' 87. [22] י' ביילין, התעשייה העברית - שורשים, ירושלים 1987, (להלן: ביילין), עמ' 45-43. [23] ד' גלעדי וש' אביצור, "צמיחתו והתבססותו של המשק היהודי", בתוך: יעקב שביט (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך תשיעי, ירושלים, 1982 (להלן: ההיסטוריה), עמ' 164-169; ד' גלעדי, "מעלייה לעלייה ובין גאות למשבר", שם, עמ' 198-195; ביין, עמ' 265. [24] י' וילסקר, "התוצאות של ספירת התעשייה (1926)", מסחר ותעשיה, מס' 12-11, יולי 1926, עמ' 23. [25] ללא שם, "היצירה הארץ-ישראלית לאור התערוכה", מסחר ותעשיה, מס' 12, ספטמבר 1929, עמ' 209-208. [26] ל' דוכן לנדוי, החברות הציוניות לרכישת קרקעות בארץ-ישראל, 1914-1897, (להלן: דוכן-לנדוי), עמ' 214-246. על ה"אחוזות": י' ל' קזן, מניו יורק ועד רעננה, תל-אביב תשי"ד; י' כץ, מפעל ה"אחוזות" בארץ ישראל בין השנים, 1917-1908, ירושלים 1979. על הניסיונות הקודמים לרכישת אדמות ג'דה, ראה: צבי שילוני, הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית 1903-1914, ירושלים 1990, עמ' 190-191. [27] ב' י' סנדלר, "ציונות האחוזה באמריקה והגשמתה בארץ-ישראל, 1934-1908", קתדרה, 17, אוקטובר 1980, עמ' 179-178. ראה בהרחבה: י' כץ, מפעל ה"אחוזות" בארץ-ישראל בין השנים 1908-1917, ירושלים תשל"ט. [28] ע' עמית, ש' רייכמן ואח', ניסויים במרחב, פרקים בגיאוגרפיה יישובית של ארץ-ישראל, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 2 (להלן: עמית), עמ' 10. מצוין שם, ששם החברה הוא 'יפה יזרעאל', אך במסמכי הרכישה מצוין 'יזרעאל-יפו'. כנראה ששמה הראשון של החברה היה 'יזרעאל יפו' והוא הוסב, מאוחר יותר, ל'יפה יזרעאל'. [29] מכתב ש' פסמן, איש קצ"א, לקרן הקיימת לישראל, מה-30/01/1927, אצ"ם, 1-KKL-1708. [30] י' וייץ, "שיבת הגאולה", מארץ קישון, ספר העמק, תל-אביב, תשכ"ז (להלן: וייץ), עמ' 135. [31] דוכן-לנדוי, עמ' 214-246. [32] מכתבים שונים מציינים מספרים שונים: במכתב אגודת "יפה יזרעאל" בלודז' לקרן הקיימת ב-ד' באייר תרפ"ה (פברואר 1925), מופיע המספר "125" ובמכתב מ-6/7/1926 מופיע המספר "150". [33] מתוך מכתב מה-10/02/1926, אצ"ם, KKL 5 -1708. [34] דבר, 12/8/1926. [35] מכתב לקרן הקיימת מה-6/4/1925, אצ"ם, KKL 5 - 1709. [36] אצ"ם, A 175/244/7 . [37] דבר, 22/9/1926. ראה גם: שביט, עמ' 198. [38] כפר גדעון נוסד ב-1923, על ידי חברי אגודת ישראל מטרנסילבניה, כמושבה פרטית בשטח של כ- 3000 דונם. [39] ח' פלס, ההתיישבות הדתית בארץ-ישראל בשנות ה-20 וה-30, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 21. לדעתו, לישובים אלו לא היה סיכוי להצליח משום שלא התקיימו התנאים ההכרחיים להצלחה בתקופה זו. [40] מתוך מכתב אגודת 'יפה יזרעאל' בלודז', לקרן הקיימת ב-ד' באייר תרפ"ה (פברואר) 1925, אצ"ם, KKL5 - 1709 . [41] מכתב מה- 10/2/26, אצ"ם, .KKL 5 – 1708 [42] ראיון עם אליהו עמיצור, בביתו שבכפר יהושע, ינואר 1995. [43] ז' וילנאי, מדריך ארץ ישראל, חיפה, העמקים והגליל, תל-אביב, 1940, עמ' 92. [44] שביט, עמ' 197 [45] ביילין, עמ' 44. [46] ההתכתבות סביב המפעל נמשכה למעלה מעשור, ללא כל יחס לערכו הכלכלי. ראה: אצ"ם, תיקים S8/1368 ו.S8/1365- [47] עמית, עמ' 84; חסקין-גלגוליו, שם. [48] על מרדכי (מוטל) רוזנברג, ראה: א' ארליך (עורך), זדונסקה-וולה, תל-אביב 1969, עמ' 207-206. [49] מ' פרנקל (לימים סגן יו"ר וועד הישוב רמת ישי), שורשים משפחת פרנקל, רמת ישי, ללא תאריך. (להלן: פרנקל), עמ' 121. [50] למצב תעשיית הטכסטיל בא"י", מסחר ותעשייה (להלן: מ"ת), מס' 16, 9/9/25. מסחר ותעשיה הוא ביטאון שיצא בשנות העשרים ובו חומר חשוב על התפתחות התעשיה בשנים אלו. הביטאון סיפק חומר רב ערך למחקריהם של יוסי ביילין ויעקב שביט. [51] תיק חברת 'מנור', אצ"ם,.S8/2251 [52] מ"ת, שם. [53] שביט, שם. [54] "מרכז טכסטילי בארץ-ישראל" (מתוך התזכיר שנמסר לחברת קהילת ציון), מ"ת, שם. [55] "מרכז טכסטילי בארץ-ישראל" (מתוך התזכיר שנמסר לחברת קהילת ציון על ידי חברת 'מנור'), מ"ת, שם. ראה גם: אצ"ם,.S8/2251 [56] "דו"ח הוועדה לחקירת מצב מנור, חברה הדדית לטכסטיל", 25 באוקטובר 1926, אצ"ם, .S8/1367II [57] "התכנית של חברת מנור", מ"ת, ספטמבר 1925. [58] פרוטוקול ישיבת וועדת הטכסטיל מיום 12/1/27, אצ"ם .S8/1365 [59] ההרשמה פורסמה ב"העתון הרשמי" מס' 167, מן ה- 16 ליולי 1926. [60] אצ"ם, .S15 119/1 [61] דו"ח של וועדת מומחים על מצב בית החרושת הטכסטילי 'מנור', אצ"ם, 119/4 ח' (להלן: דו"ח). [62] במסמכים שונים מופיעים מספרים סותרים לגבי גודל השטח, אך מן התכתובת עולה המספר של 5300 דונם. כך למשל, מכתב וועד 'מנור' (ד"ר שמרלינג) לנחום סוקולוב, ב-30/8/1926. לטענת "דבר" (12/8/1926), המתיישבים קיוו למכור חלק מן האדמה במחירים גבוהים יותר ולהרוויח, דבר שהעיתון מכנה כ"ספקולציה". אך לא נמצאו מסמכים ראשוניים המאששים טענה זו. [63] ראה הערה מס' 22. [64] דבר, 8/1/1926. [65] חברת 'סימנס־שוקרט' בנתה גם את מחנה ישראל – הישוב הראשון של "אגודת ישראל", שנבנה בתרפ"ד על אדמות הכפר איכסאל. "מחנה ישראל" הוא ישוב יוצא דופן, שנבנה בעקבות הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, שנתכנסה בווינה בתרפ"ג (1923) קשור למעורבות הראשונה של אגודת ישראל בפעילות ההתיישבותית בארץ. על השטח, שנקנה לצד אדמות תל עדש, הצליחו להקים חדר אוכל ובית כנסת. אך בשנת 1926 נפסקה ההתיישבות בעטיו של המשבר הכלכלי. החברה התחייבה לבנות את בית החרושת ואת בתי המושב. [66] פרוטוקול ישיבת וועדת הטכסטיל, מיום 12/1/27, אצ"ם, .S8/1365 [67] דבר, 12/8/1926 [68] דו"ח הוועדה לחקירת מצב "מנור, חברה הדדית לטכסטיל", 25 באוקטובר 1926. [69] "התכנית של חברת 'מנור', מכתב רופין מ-28 באוקטובר 1924, אצ"ם, S8/ 1365. [70] מכתב רופין מ-28 באוקטובר 1924, אצ"ם, S8/1365. [71] פרוטוקול ישיבת ועדת הטכסטיל מ-12/01/1927, אצ"ם, S8 / 1367 II . [72] מ"ת, ספטמבר, 1925. [73] שביט, עמ' 198. [74] "מרכז טכסטילי בארץ-ישראל" (מתוך התזכיר שנמסר לחברת 'קהילית ציון'), מ"ת מס' 16, 9 בספטמבר 1925, עמ' 472-471, ומאמרו של נ' נוסבוים, "על התכנית של חברת מנור", שם מס' 22, עמ' 656-655. [75] ראה הערה מס' 55. [76] שביט, שם. ראה גם: מ' חייט, "דוכן קוראים: על התכנית של חברת 'מנור'", מ"ת, מס' 22 דצמבר 1925, עמ' 665-656.

 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS